אי שם, שלהי 2003, ישיבת עבודה שגרתית שכמעט ומסתיימת כמו עוד ישיבה שגרתית ולא מרעישה. אמנם קיימנו אותה בפטיו שטוף השמש, אבל בפועל - עוד דיווח על מודול חדש, על זכייה מתמשכת בפרויקט. אהה.. צריך גם להוציא הודעת מינוי. לגימה אחרונה משארית הקפה שעוד נשארה בכוס, הכיסא מוסט הצידה, המחברת מתקפלת. אז בשיחת החולין של הסוף, אומר אלי (שור. מנכ"ל חברת קו מערכות. ע.מ) "אם רק היו נותנים לנו צ'אנס היינו עושים את מרכב"ה ב-10% מהעלות שעליה הוסכם". אף אחד סביב השולחן לא מצמץ. עשה רושם שאף אחד מהסובבים בשולחן לא מתרשם מההערה הזו. אני דווקא הרגשתי שפצצה נפלה. ממש ליד. ההדף המם אותי.
- "מה?" שאלתי. "אתה בטוח שאתה יכול לעמוד מאחורי המשפט הזה בבדיקה יסודית של משרד האוצר?"
"בטח" ענה אלי והתחיל לפרט.
- "אתה רוצה שנלך עם זה בכל הכוח?"
אלי משך כתפיים ואמר "אם את חושבת שיש מה לעשות עם זה, אין בעיה".
ברכבת בחזרה כבר גלגלתי בראש את כל המהלכים. התקשרתי למשרד ובטון הכי צוהל שאי פעם יצא לי, דיווחתי על מה שקרה. "ומה את מתכוונת לעשות עם זה" שאלו במשרד? "מה זאת אומרת - להפוך את העולם" אמרתי.
עוד באותו היום ניסחתי פניה מסודרת ומושכלת. עוד לא ידעתי מי יקבל אותה, אבל הנוסח כבר ישב. בערב התפוצץ עוד דו"ח על עוני או משו נורא אחר (בכל זאת, זה קרה מזמן) וידעתי - הסיפור הזה חייב לעבור דרך הכנסת.
באופן דמגוגי משו, ישבתי ועדכנתי את הפניה. הפעם השתמשתי ב"מחדל הבזבוז של משרד האוצר". כתבתי שם שלא ייתכן שאנשים ירעבו ללחם אבל משרד האוצר יקצה 300 מיליון ש"ח (אז זה היה הסכום, מאז כולנו יודעים הסכום תפח) לפרויקט מרכב"ה כשבפועל, חברה ישראלית יכולה להשיג את אותו האפקט ב-30 מיליון. את המכתב הזה שלחתי כמעט לכל מס' פקס שעליו הצלחתי לשים את היד.
התקשרתי לכנסת, ליועצי השרים, לועדות. מנהלת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת חזרה אלי - "ביום ראשון הקרוב נהיה בקיסריה, את חושבת שמנכ"ל החברה יוכל לפגוש אותנו לשיחה קצרה?"
"בוודאי" עניתי ומיהרתי להתקשר, להודיע להם שצריך להתכונן.
זה היה ביקור בזק. 15 דקות לא מתוכננות, שנדחסו ללו"ז צפוף ממילא. בפועל, הביקור התארך ונמשך למעלה משעה. שעה שבה סקר אלי את כל הטיעונים בעד השימוש במערכת מקומית. הסביר למה תהליך ההתאמה ארוך, מסובך ומיותר. הציג סיפורי לקוח מחברות ענק של אלפי עובדים בארץ ובעולם. תהה על תנאי הסף המגבילים כל כך חברות מקומיות במכרזים ממשלתיים. אמר הכל. חברי הועדה התרשמו. שאלו שאלות ובהחלט הבינו את הרציונל. בסוף הפגישה, אחרי תמונה למזכרת, ביקשה מאתנו מלי פולישוק-בלוך (אז ח"כ ויו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ע.מ), לשמור איתה על קשר. היא הבטיחה לכתב אותנו למכתב רשמי שתשלח לשר המדע. שאלתי אם אפשר לכנס גם דיון בנושא בכנסת. אמרה שתשמח.
למה העלאת הנוסטלגיה הזו? כי ממש עכשיו מנהלות כמה מחברות ה-IT, דווקא הגדולות שבהן, אלא שמרוויחות יפה גם אם מפסידות מכרז או שניים ולא באמת צריכות את כאב הראש ותדמית הילד היללן, מאבק משלהן. שוב מאבק בגורם שהכשיר את SAP להיות פלטפורמת המחשוב המרכזית, שעליה מתבססות כל מערכות המידע במדינה. הפעם המרמור הוא על פרויקט מזור של משרד הבריאות.
היום אני מחזיקה אצבעות לגוטמן וחבריו שאכן יצליחו להוביל מהפכה אמיתית. את שלנו אז עשינו. אחרי 2 דיונים בכנסת הודיע החשב הכללי ד"ר ירון זליכה שמשרדו מסיר את תנאי הסף ומאפשר מעתה גם לחברות מקומיות לקחת חלק באותם מכרזים. אז המהלך היה טיפה בים אבל טיפה. אולי הפעם מאבקן של הגדולות באמת, יזיז משו אמיתי בכל הקשר למכרזים ולהתנהלות שלהם.
- "מה?" שאלתי. "אתה בטוח שאתה יכול לעמוד מאחורי המשפט הזה בבדיקה יסודית של משרד האוצר?"
"בטח" ענה אלי והתחיל לפרט.
- "אתה רוצה שנלך עם זה בכל הכוח?"
אלי משך כתפיים ואמר "אם את חושבת שיש מה לעשות עם זה, אין בעיה".
ברכבת בחזרה כבר גלגלתי בראש את כל המהלכים. התקשרתי למשרד ובטון הכי צוהל שאי פעם יצא לי, דיווחתי על מה שקרה. "ומה את מתכוונת לעשות עם זה" שאלו במשרד? "מה זאת אומרת - להפוך את העולם" אמרתי.
עוד באותו היום ניסחתי פניה מסודרת ומושכלת. עוד לא ידעתי מי יקבל אותה, אבל הנוסח כבר ישב. בערב התפוצץ עוד דו"ח על עוני או משו נורא אחר (בכל זאת, זה קרה מזמן) וידעתי - הסיפור הזה חייב לעבור דרך הכנסת.
באופן דמגוגי משו, ישבתי ועדכנתי את הפניה. הפעם השתמשתי ב"מחדל הבזבוז של משרד האוצר". כתבתי שם שלא ייתכן שאנשים ירעבו ללחם אבל משרד האוצר יקצה 300 מיליון ש"ח (אז זה היה הסכום, מאז כולנו יודעים הסכום תפח) לפרויקט מרכב"ה כשבפועל, חברה ישראלית יכולה להשיג את אותו האפקט ב-30 מיליון. את המכתב הזה שלחתי כמעט לכל מס' פקס שעליו הצלחתי לשים את היד.
התקשרתי לכנסת, ליועצי השרים, לועדות. מנהלת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת חזרה אלי - "ביום ראשון הקרוב נהיה בקיסריה, את חושבת שמנכ"ל החברה יוכל לפגוש אותנו לשיחה קצרה?"
"בוודאי" עניתי ומיהרתי להתקשר, להודיע להם שצריך להתכונן.
זה היה ביקור בזק. 15 דקות לא מתוכננות, שנדחסו ללו"ז צפוף ממילא. בפועל, הביקור התארך ונמשך למעלה משעה. שעה שבה סקר אלי את כל הטיעונים בעד השימוש במערכת מקומית. הסביר למה תהליך ההתאמה ארוך, מסובך ומיותר. הציג סיפורי לקוח מחברות ענק של אלפי עובדים בארץ ובעולם. תהה על תנאי הסף המגבילים כל כך חברות מקומיות במכרזים ממשלתיים. אמר הכל. חברי הועדה התרשמו. שאלו שאלות ובהחלט הבינו את הרציונל. בסוף הפגישה, אחרי תמונה למזכרת, ביקשה מאתנו מלי פולישוק-בלוך (אז ח"כ ויו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ע.מ), לשמור איתה על קשר. היא הבטיחה לכתב אותנו למכתב רשמי שתשלח לשר המדע. שאלתי אם אפשר לכנס גם דיון בנושא בכנסת. אמרה שתשמח.
למה העלאת הנוסטלגיה הזו? כי ממש עכשיו מנהלות כמה מחברות ה-IT, דווקא הגדולות שבהן, אלא שמרוויחות יפה גם אם מפסידות מכרז או שניים ולא באמת צריכות את כאב הראש ותדמית הילד היללן, מאבק משלהן. שוב מאבק בגורם שהכשיר את SAP להיות פלטפורמת המחשוב המרכזית, שעליה מתבססות כל מערכות המידע במדינה. הפעם המרמור הוא על פרויקט מזור של משרד הבריאות.
היום אני מחזיקה אצבעות לגוטמן וחבריו שאכן יצליחו להוביל מהפכה אמיתית. את שלנו אז עשינו. אחרי 2 דיונים בכנסת הודיע החשב הכללי ד"ר ירון זליכה שמשרדו מסיר את תנאי הסף ומאפשר מעתה גם לחברות מקומיות לקחת חלק באותם מכרזים. אז המהלך היה טיפה בים אבל טיפה. אולי הפעם מאבקן של הגדולות באמת, יזיז משו אמיתי בכל הקשר למכרזים ולהתנהלות שלהם.
משרד יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי ושיווקי הוקם באוקטובר 2005 ומשרת מאז חברות טכנולוגיה מובילות וסטארטאפים בראשית דרכם המקצועית. המשרד מתבסס על ראייה שיווקית רחבה המחברת בין כל פעילויות השיווק והתקשורת הנדרשות לארגון. את המשרד מנהלת עינת מירון, בעלת ניסיון עשיר של למעלה מ-16 שנים בכל ערוצי המדיה השונים.
